| נולדתי בקרית גת למשפחה חילונית-מסורתית, רקע דתי היה רק בבית סבא.
3 חודשים אחרי הבר-מצווה שלי התברר שאחותי בת השנתיים חולה מאוד ואבא התחיל להתדפק על דלתות רבנים, רופאים אלטרנטיביים, "קוסמים" למיניהם, כל מי שרק יכול לעזור במשהו.
הבית חזר בתשובה. נכון יותר אבא חזר בתשובה ואנחנו בנוסף לכל נגררים אחריו, חלק לא עמדו בקצב ואני סירבתי לשתף פעולה במשך הזמן. אני ואחותי השנייה המשכנו ללמוד בבתי ספר חילוניים וכך גם היו חיינו. בגיל 18 התחיל ה"מרד הגדול", נעמדתי לאחר סעודת שישי וקבעתי בעוז וברעדה שאני יוצא. אבי התרה בי שלא יהיה לי לאן לחזור, אך כבר הייתי מוכן לכך מראש. בריצה ברחתי כאסיר נמלט. ה"חופש" התחיל. ישנתי אצל חברים, לפעמים בחוץ ולבסוף אצל סבתא. עד שההורים, בלחץ של הרבנים של אבא, נכנעו להחזיר אותי בלא שום הגבלה, התגייסתי ליחידה קרבית ובסוף 3 שנים שכרתי דירה עם חברים במושב ליד קריית-גת.
התחילה תקופה שבה נפרצו כל הגדרים וכל המוסכמות. המוסר קיבל אופי מודרני והכיוון הכללי נטה לשום מקום, תחושת האושר לא נשארה זמן רב. הנגיעה בקצוות א?כזבה והזמן התרוקן מתוכן. עושים הכל ואין לי כלום. ספרי מדע, אסטרונומיה, מיסטיקה, משמעות החיים, היו אמורים למלא את החלל, לבנות את האמת הקיומית שלי. תמיד ליוותה הבנה שלא מספיק לאמר שאבא חי בשקר, צריך להוכיח את זה על מנת שמעשיי יתייצבו על הקרקע. נוסעים למזרח, חודש תאילנד, 4 חודשים אוסטרליה משם תאילנד, הודו, נפאל ושוב הודו. באוסטרליה פגשתי את ירון ? מפקד מהצבא שכבר אז בלא ידיעתי התעורר לתשובה וכיום חבר טוב בישיבה. עבדתי במטבח במסעדה יוונית בבעלות נוצרי אחד. באחת מארוחות הצהריים התיישב לידי ושאל איך זה שיהודי מישראל אוכל בשר לא כשר ביוה"כ. לא ידעתי שכיפור היה וגם לא היתה משמעות לדברים, אך המבט ה"נוצרי" שלו לעג לי אתה יהודי ואין לך גבולות. משם לתאילנד ואז להודו. בארוחת הבוקר על המרפסת בר?יש?יק?ש ניגש אלי זקן אחד והתחיל לספר לי על עצמי ? היכן כואב לי, מה אני עושה, מי אני, מה אני אוהב וטען שאפשר לטפל בכל הבעיות. "מחסום ההגיון" נחלש. השכל לא תמיד יודע ! מפגשים נוספים לא איחרו לבוא.
לקחנו רכבת לו?ר?נ?ס?י בצפון הודו נסיעה של למעלה מ-20 שעות. 4 ישראלים בתא של 4 שעות באמצע הלילה התעוררתי כשהרכבת עצרה. החלטתי שיש לי כמה דקות לקנות משהו לאכול. ירדתי יחף, חולצה קצרה, מכנס סרוול דק ומאה רופי בלבד (10 ש"ח) בידי לדוכן היחיד על הרציף. במקום, תוך דקות הוא שובר 2 ביצים במחבת זורק פרוסת לחם דקה באמצע ועוטף אותה עם החביתה בקצוות ? "חביתה ממולאת בלחם". בעוד היא מ?טגנת הרכבת החלה לנוע עם הצפירה. התעקשתי שיזדרז להוציא אפילו אינה מוכנה לגמרי. את החביתה הרותחת הניח על פיסת עיתון דק על ידי והתחיל לחפש עודף משטר גדול שכזה, הרכבת נוסעת והקרונות האחרונים תיכף נעלמים מהרציף, חטפתי את העודף החלקי ורצתי. רק להיכנס לאיזשהו קרון. יחף עם חביתה רותחת על עיתון דק של דף אחד ביד ימין מצאתי את עצמי ניתלה על אחד המעקים מחוץ לאחד הקרונות האחרונים ביד שמאל. אפילו להעביר את החביתה ליד השנייה אי אפשר ולזרוקה פשוט לא בא בחשבון ! התאמצתי לפתוח את הדלת כשרוח חזקה מאיימת לנתק אותי מהחביתה והדלת נעולה ! בעטתי בדלת אולי מישהו ישמע ותוך כדי רצות לי מחשבות מה יקרה אם לפתע תופיע מנהרה ! נפתחה הדלת. דחפתי אותה ונכנסתי ? לא היה איש מאחוריה ? לא ידעתי באיזה קרון אני ובכלל איך יוצאים מכאן, לא היה מעבר בין הקרונות. הבנתי שאת הלילה אני עובר עם החביתה בעמידה. צעדתי בתוך הקרון וראיתי את המיטה שלי שלושת חברי ישנים לא האמנתי שבעצם כל הקרונות נכנסתי דווקא לקרון שלי !! התיישבתי על המיטה ונגסתי בחביתה הרותחת. לא הצלחתי להירדם, המחשבות על השגחה לא עזבו אותי.
עלינו לנפאל. הצטרפנו למסע רפטינג ? 4 ימים על נהר רצוף מפלים. כל אחר הצהריים חונים על הגדה לארוחה ולינה. החלטנו, חיים ואני, שנעלה על אחד הצוקים אולי יש איזה כפר באיזור שאפשר לקנות כמה עופות. ישראלים ברפטינג בלי "על האש" ?! השביל על הצוק תלול וצר מאוד, משמאל ההר מימין תהום ? לאור היום משימה פשוטה למדי. הכפר נמצא. אך המחיר לתרנגול היה מופקע והחלטנו כישראלים גאים שכאן אף אחד לא "יעבוד" עלינו. בזמן המו"מ לא הרגשנו שהשמש שקעה והדרך מהכפר לשביל הצר חשוכה. לשביל הגענו אבל איך נרד ואפילו אור ירח אין. נתפסנו אחד בשני ישבנו על הקרקע ותוך כדי מישוש היכן האדמה ואיפה תהום ירדנו דרך ארוכה בישיבה על סלעים מדרדרים. אם רק הייתי "מאמין" שמישהו שומע הייתי צועק לישועה אך לא צעקנו.
לפתע הגיע מאחור ילד נפאלי בן 8 שהיה נוכח במו"מ על התרנגול תפס את שנינו בידיו והתחיל למהר לאמצע החושך. לא הבנתי איך הוא רואה את השביל הצר אך בלית ברירה שנינו נגררים ונופלים אחריו על האבנים. לפתע ראינו פנס עולה לקראתנו. 3 זקנים עולים אל הכפר, כשעברו בסמוך ניצלתי כל רגע לראות לאן אני הולך ומיד זה נעלם ושוב חושך. חשבתי לעלות חזרה לכפר עם הפנס אך לפתע הם נעמדו הסתובבו אלינו להאיר לנו לאורך השביל עד שראינו את אורות המחנה חזרה. צעקנו תודה ושילמנו לילד על שבא במיוחד להוריד אותנו.
בראשונה בחיי מצאתי את עצמי אומר לחיים ? 'נראה לי שמישהו ברא אותם בשבילי !'.
לרפטינג הגיע זוג דתי שמסרו לי חוברת "תורה ומדע" של הרב זמיר כהן. קראתי אותה מספר פעמים. כל שנשענתי עליו שנים התנפץ בשעה. לרגע הכל היה ברור, כל מה שישב על הלב בבת אחת נכנס פנימה. ידעתי שמעכשיו דברים משתנים וצריך להתחיל ללכת. הפעם ידעתי לאן אבל לא ידעתי איך. רבים נאלצו להקשיב לממצאים החדשים ונתקשיתי להבין, אף אחד לא מבין.
המשכנו מנפאל לר?יש?ק?ש "לעשות" עוד פסח עם מיכי יוספי ? יהודי שפותח "בית יהודי" באתרי טיול ישראלים. הגעתי לשם כדתי בלב. מיכי הבטיח להוסיף לי חוברות נוספות לקריאה והציע שנכשיר את המטבח לפסח. התרגשתי ממעשים פשוטים התחדשה הבנה שאני עושה דברים נכונים.
אחרי פסח מדהים עלינו לד?ר?מ?ס?ל?ה. כל מי שנמצא סביבי היה דתי. בכל השבוע של פסח שה?ינו על גג מסעדה בבעלות חלקית של יהודיה אמריקאית. בישלנו, שמענו "סדנאות" ביהדות ואפילו היתה שם ספריה יהודית.
החלטתי לחזור לארץ. התקשרתי הביתה ואמרתי שדברים משתנים. אמא אמרה לאחותי ? הוא הולך לחזור בתשובה. תוך תקופה קצרה אחרי החזרה לארץ. החלטתי שצריך להתחיל במשהו. מזמור תהילים אחד ביום ולא יותר.
באחד הימים התקשרו חברים מבוהלים וספרו שאחד מאיתנו קצת "השתגע" מסמים. קראו לי להגיע. נבהלתי למצוא אותו הזוי ומפוחד, כל כך לא היה מנוס מלשתף את הוריו בכך. חזרתי לדירה וקראתי תהילים בחדרי בלי לעצור. אמרתי זה לא זמן ל"מזמור אחד ביום". דפיקה בדלת עצרה אותי רצתי עם כיפה על הראש לפתוח לפני שיפתחו אחרים. בפתח עמד חרדי שאוסף צדקה לישיבה, מעולם לא עבר כאן אחד כזה. הרגשתי שנתקבלה תפילתי. סיפרו לי שיש שעורי גמרא באחד הבתים. לא ידעתי מהי גמרא אך הצטרפתי. הגירוי השכלי שנדרש להבנת פשטות הסוגיות ריתקה את כל הקבוצה וכבר היה קשה להמתין עד לרביעי הבא. קניתי גמרא בבית. נולד בי רצון שלא הכרתי לקיים מצוות ותוך 3 חודשים הייתי דתי לכל דבר. אחרי כשנה חיפשתי ישיבה. ביקרתי במספר ישיבות ולא התרצתי להישאר.התקשרתי לירון מאוסטרליה לשאול איפה הוא עומד במהלך התשובה והוא אמר שכבר חודשיים הוא בישיבה בירושלים ? "בנין ציון" ? והבטיח שאם אבוא לא ארצה לעזוב. הגעתי ליומיים, קיבל אותי הרב שמיר ? משגיח הישיבה עם חיוך רחב וקוסם ומיד נתיישבתי ללמוד, הבנתי שאי אפשר בזמן קצר כל כך לבחון את הדברים אבל ההרגשה הכללית באיזור ובפרט בישיבה היתה מיוחדת. ביום חמישי בערב השתתפתי בשיעור של ראש הישיבה והחלטתי פה אחד שאני נשאר. במבט לאחור אני יודע שצריך לחיות כאן כדי להבין באמת במה מדובר. כיום אברך בישיבה כ-5 שנים נשוי ואב לילד. |
|
